משאלה

אני אוהב טבע. משהו במגע עם האדמה, עם האוויר הנקי ובעלי החיים שתמיד מפתיעים אותי גורם לי להתקרקע, להתאפס ולהכיר תודה. כל כך רציתי שגם שי תאמץ את האהבה הזו.

רציתי לקטת/ציידת ונולדה לי נסיכה. לא משנה כמה ניסנו לגרום לה לבחור בגדים בשלל צבעים, חשפנו אותה למכנסים ואפילו התעקשנו לקבל גם משאיות וכלי עבודה כמתנות, הילדה רצתה להתגנדר. מרגע שידעה להביע את עצמה ביקשה שהבגדים והצעצועים יהיו רק בורוד, ללבוש שמלות בלבד, למרוח לק ולהופיע בכל הזדמנות לפני קהל. כחלק מהגישה הליברלית שאימצנו לחיינו החלטנו לשחרר. אם זהו רצונה, חשבנו, הרי ראוי שנכבד אותו. עוד לחצתי עליה קצת לבוא איתי לטייל בחוץ, כמו כל הורה המתקשה לוותר על גחמותיו, אבל כשהבחנתי שאני כופה עליה את אהבותיי שלי, ויתרתי בהכנעה.

אחרי שנתיים מורכבות בקיבוץ סעד החלטנו לחזור אל ההרים ואת מקומנו הספציפי בגבעת יערים קבענו בגלל 'גן היער'. הספיק ביקור אחד בסוף השנה שעברה בקהילה הקטנה שנבנתה בלב 'יער הקדושים' בכדי ששי תקבע חד משמעית: "כאן אני רוצה להיות בשנה הבאה". הבחירה שלה בגן שכזה הפתיעה וריגשה אותנו כי טעינו לחשוב שאנחנו מבינים משהו אובייקטיבי לגבי נפש אחרת בעולם.

במשך חודשים, בכל בוקר, שי התעוררה ראשונה ומיהרה להשכים אותי בכדי שלא נפספס את המפגש תחת השקדייה, לפני שיורדים אל תוך היער עצמו. היה לה חשוב שנגיע ראשונים ולא נפספס דקה מזמן הגן. לי, כמבוגר, אסור לרדת למחנה. ביקום הקטן שבת חן בנתה במעשה מחשבת עבורם יש מקום רק לבני השבט ולזרים הכניסה אסורה. בכל שבוע החניכים שלה נגעו בעצים ויצרו כפיות, ליקטו צמחים והכינו מהם תרופות, למדו הסוואה, גיאוגרפיה, ביולוגיה, מטרולוגיה, זואולוגיה, פיזיקה ועוד הקשרים לעשרות תחומים אך בעיקר איך לראות את האחר, כיצד לבנות קהילה אכפתית, לאהוב את הטבע ולהעריץ את הבריאה. לאורך כל השנה, מבלי לפספס אפילו יום בודד, היא הלכה וחזרה עם נביעה של אור מהעיניים.

באחד הימים בת חן וטל השותף שלה ארגנו טקס חניכה. על הילדים היה לקפוץ מעל מדורה ולבקש משאלה. הילדים לקחו את האירוע ברצינות יתרה. ימים לפני הטקס שי התקשתה להירדם ודיברה עליו בציפייה נרגשת ומתוחה. ביום החניכה עצמו היה קשה לנהל איתה שיחה מרוב יראה לחשיבות האירוע. לא הייתי שם אבל שמעתי שהיא התגברה על המון פחד, לחץ וחרדה ובאומץ ונחישות קפצה מעל לגחלים הלוחשות. היא חזרה משם ילדה גדולה.

בלילה, לפני השינה, היא שאלה אם אני רוצה לדעת מה ביקשה. שאלתי אם זה בסדר לספר והיא ענתה שכן. הייתי משוכנע שהיא עדין רוצה להפוך לסינדרלה או פייה אבל הילדה המתוקה שלי ביקשה דבר אחר בתכלית – שאם יתאפשר לה, במזל גדול, תשמח מאוד לראות עד סוף השנה בטבע נמייה.

לאורך חודשים היא ציפתה וחפשה, קיוותה וגיששה אבל לא ראתה אחת. לרגע לא הרפתה מהתפילה שלה ושבה והזכירה לי בכל הזדמנות שזה כל מה שהיא רוצה. בערב סיום השנה שנערך בשבוע שעבר, רגע לפני המילה האחרונה, חלפה לה נמייה במרכז המחנה. שי לא ידעה את נפשה. היא רצה וצווחה מהתרגשות. החלום שלה התממש.

במשך כמה ימים חשבתי שבעצם המשאלה שלי היא שהתגשמה. שי סוף סוף הפכה לילדת טבע והדברים הסתדרו לי לפי התוכנית.

הבוקר, כשמצאתי ציור של נמייה בשמלת כלה, הבנתי שאני אידיוט.