יומן מסע- שבוע 57

אי שם, בין השנה שחלפה לזו המשמשת לקראתנו, נשחקה לי יכולת ההקשבה.

כמו בסרט פעולה, בו הגיבור בורח בספינות חלל קטנה אל החופש, כשמאחוריו כל העולם בוער באש ופיצוצים, כך אנחנו גם אנחנו. רגע לפני הטירוף הגדול של המגפה המוזרה שנפלה על האנושות, עלינו על גלגלים והתגלגלנו לחיים אחרים.

שנה שלמה התבוננתי ללא הפסקה על השינויים שעברו בנו ועלינו ושיתפתי עם העולם. כתבתי כי מצאתי קול ושפה משלי להתבטא, כי היה לי מה להגיד, כי האמנתי שאני מצליח להעניק מעט השראה. כל אירוע שהתרחש היה מצע לסיפור, כל תמונה היוותה רקע פוטנציאלי לפוסט והתרגלתי לפגוש בדרכים עוד ועוד אנשים שנחשפו אלינו והרגישו קרובים, עוד לפני שהחלפנו מילים. תמיד השיחה היתה סביב המשאית, סביב המסע יוצא הדופן שלנו. סביבנו.

אבל הגל שהעיף אותנו קדימה נשבר על ידידים ושכנים במלוא העוצמה. הצונמי הכלכלי, הבריאותי והחברתי שבר להם את החיים ורגע לפני החג הם לא רואים תקומה. בשבוע האחרון התחלתי לראות ולהבחין מה קורה לבריות שלידי. לפתע זיהיתי, בין השורות, שמכרה התחילה לאסוף בקבוקים בכדי לשרוד. שהשכנים שלי לשעבר, משפחה מתוקה עם שלושה מתבגרים, חיים עם רכב ואהל כבר שלושה חודשים כי איבדו את הבית. שיש לי הרבה יותר מידי חברים שלא יודעים איך יצליחו להעמיד ארוחה בחג השני.

אני מניח שרק על עצמנו אנחנו יכולים לדבר. שהמבט המופנה פנימה תמיד יעלה על האחד שמתבונן החוצה. שאיש עשיר לא יכול לדעת ולהכיר את מצוקת העני. שאי אפשר לרפא את כל העוולות שפורחות פרא מסביב, אבל בפתחה של השנה הזאת אני מייחל לעצמי לספר פחות ויותר להקשיב.

שנה טובה❤