חיפוש
  • דותן ברזלי

יומן מסע- שבוע 55

צ'יקה היתה גורה מתרגשת. הארגיה של הרועה הכנעני שבדמה גרמה לה לקפוץ על אנשים, לתקוף בזעם מכוניות, לרדוף אחרי תרנגולות, לנסות להשתחל בכח לגומות קטנטנות בסלע, לחפור בורות באדמה כאחוזת דיבוק ולנבוח על כל עובר אורח ללא אפליה. כשאימצנו אותה היה לי ברור שהיא צריכה לחיות ללא רצועה. כבר בגיל ארבע חודשים היא היתה גדולה וחזקה ולא סבלתי להילחם איתה בטיולים שלנו. אחרי ששי פתחה את השפה, נאלצתי ללמד אותה לשחרר את האחיזה מהרצועה בכל פעם שצ'יקה התחילה למשוך. התביישתי בכלבה חסרת השלווה שלי ושנאתי להיות מטרד בגללה. אבל יותר מהכל היה לי חשוב לאלף אותה להישאר קרוב אלי בזמן הריצות הארוכות שלנו.


בהתחלה כל יציאה היתה סיוט. היא היתה מתנפלת על הולכי רגל, רצים ורוכבי אופניים בלי שליטה, מנסה בעקשנות לעקוף אותי בשבילים צרים בכדי להיות ראשונה, דולקת בטירוף אחרי תנים או שועלים, ובעיקר שונאת עד מוות אופנועים וטרקטורונים, שהרעש שלהם הוציא אותה מדעתה. הייתי רותח עליה, כועס ומתעלם ממנה. לפעמים נאלצתי לתפוס אותה חזק בעורפה או להדוף אותה עם הרגל כדי להרחיקה מהקורבנות. הייתי קצת נואש מההתנהגות שלה עד שיום אחד חזרה צולעת (כנראה ממכונית שפגעה בה), ומשהו בה נרגע.


התאונה הפחידה אותה והיא חיפשה מישהו שיאמץ אותה. ניצלתי את ההזדמנות וכחלק מהשיקום התחלנו לרוץ יותר ויותר. אני הבנתי שהיא איתי והיא מצידה קלטה שאני רוצה בטובתה. עם המרחקים שהלכו ועלו, היא הניחה לי להתחיל להנחות אותה. בהדרגה למדה שבמילה או תנועת יד היא צריכה להיצמד אלי. שאסור לה בשום אופן להתקרב לזרים. שאני קובע את הקצב ואת הנתיב ותפקידה להיות מלווה. נולד בינינו לאט קשר אמיץ של שתיקה. * כל השבוע לא הצלחתי להרדם. הספר העומד לצאת, המסע המשפחתי שלנו ברחבי הארץ, השנה החדשה שמתחילה, והניסיון האווילי לנסות ולהישאר ברגיעה, הציפו אותי וגדשו לי את הסאה. כאשר ישנה אי ודאות לגבי העתיד תמיד אני ממלא אותה בידיעה שלילית. פחד מביקורת שתבוא, מהחשיפה הבלתי ניתנת יותר למניעה, וחרדה עמוקה מהצלחה, טרפו את הלילות. לא הצלחתי להביא את עצמי לצאת ולרוץ ובהדרגה הפכתי לעול. הייתי עוקצני לנועה שלא הפסיקה לתמוך ולעזור לי בכל שלב בדרך הזו, לא היה לי פנאי לשי שכל כך רצתה לשתף אותי ביצירות שעשתה, לא ראיתי חברים ולא יצאתי מהבית. בסיוטיים שלי חיכיתי שכבר תפגע בי המכונית, ומשהו ישתנה.


תרגלתי את כל הקלישאות של נועה כדי להרגע – נשמתי עמוק בספירה עד שמונה, השתדלתי לאכול טוב ומאוזן, פיניתי את הימים מעיסוקים לא דחופים ומלחץ מיותר, והורדתי לחלוטין אלכוהול וקפה. אחרי שדבר לא עזר החלטתי, למרות העייפות הכבדה, להתאמץ ולרוץ.


צ'יקה, מצידה, לא הפסיקה להתרגש למעני. כשיצאתי עם אור ראשון מהבית היא רקדה סביב במעגלים מרוב אושר. הרבה זמן היא חיכתה לי שאחזור להוביל אותה שוב בשבילי ההרים. בין הצפרירים היא נצמדה אלי, קשובה ונאמנה, והחזירה אותי למסלול. בדרכנו אל האופק הרגשתי שהיא שם לגמול לי טובה. מזכירה לי בדבקות שאפשר לעצור את השטף, שיש מקום לשינוי והתגברות על דפוסים ופחדים, כל עוד מישהו מוכן לרוץ איתך יחד למרחקים ארוכים.


שבת שלום



13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
  • Facebook