יומן מסע – שבוע 53

"אני צריכה קצת שקט" קבעה שי בכעס. "נמאס לי להכיר עוד ועוד אנשים חדשים".

בדרך כלל היא נהנת לדקלם לשכנים המתחלפים את התשובות הקבועות שלנו לשאלות הצפויות שלהם. מפרטת בנחת על הפנלים הסולאריים ועוצמת החשמל שניתן להפיק מהם, היכן אפשר למלא מים וגז, כיצד מתפרנסים בתנועה, איך שומרים על שיגרת לימודים, כמה זמן אנחנו נודדים ומה גרם לנו לרדת מהפסים. שמחה, כמונו, להכיר פנים חדשות, ומתמלאת גאווה כאשר לאורך ההסברים שלה עולה בהם חיוך של השראה. אבל אחרי שבמהלך שעתיים בודדות אירחנו בביתנו הקטנטן חמש בנות אולפנה סקרניות, ארבע משפחות חרדיות מרובות ילדים, שלושה מחפשי עבודה פלסטיניים, שני קציני משטרה בכירים ורועה צאן בדואי אחד, גם לה נגמרה הסבלנות. היא לקחה את צ'יקה והלכה לגן השעשועים להתבודד.

הסתכלתי עליה מתרחקת וחשבתי על כל השנים בהם נמנעתי אני משכניי. אחרי ילדות ארוכה בקיבוץ נולד בי צורך בסיסי להגן של השלווה שלי מפני העולם. תמיד מישהו מהחברים ידע היכן אני אמור להיות, מה עשיתי, עם מי ולמה. הרגשתי שללא הרף היקום דורש חתיכה ממני, מזמני ומההקשבה שלי. כל תנועה שלי נמדדה ביחס לבני הכיתה שלי, לחברי ומשפחתי והרגשתי חשוף, מובך ומותקף. לא ראיתי את היתרונות הגדולים בסביבה מעורבת ואכפתית ודרשתי בהפגנתיות, ממש כמו שי, שקט משלי.

עם השנים למדתי כיצד לא להתבלט במרחב, איך להימנע מלמשוך תשומת לב, ומהם התמרונים הנדרשים על מנת שאצליח לשמור על פרטיותי בתוך קירות ביתי. בבקרים הייתי ממתין עוד דקה מעבר לדלת בכדי לפספס את שולה הפטפטנית היורדת להוציא שוקו. הייתי מזדחל במהירות מהרכב לדירה בעיניים מושפלות כדי לא להצליב מבטים עם אף אחד וחלילה ולהיגרר לשיחה. התחמקתי בקביעות מאירועי תרבות, ממפגשים קהילתיים, מרכילות, ממחויבות חברתית ומהאפשרות להיות חייב משהו למישהו בשכונה.

לפתע, אחרי שנה מחוץ לגדרות הקבע, הבנתי שהדלת של הלב שלי נפתחה. שאני מבחין ללא מאמץ בשקט שנגלה בי לאחר שנים של אטימות, בסבלנות שנולדה מתוכי לבריות, וברצון לתת מעצמי לעולם למרות כל המגננות. שלראשונה בחיי הבוגרים אני בכנות מרגיש שמח ונדיב להיות נגיש.

הלכתי לחפש את שי הכועסת. חשבתי להסביר לה שהיא לא חייבת לארח את כל הסקרנים והמתעניינים. שלמרות שהוריה במקום בטוח השמח להציג ולשתף, זכותה לתת מעצמה רק כמה שטוב לה ונעים. שרק מתוך רצון ובחירה עליה לשחק משחקיים חברתיים. שמחר אנחנו יכולים להניע את עצמנו למקום אחר ולהחליף מחדש שכנים.

עד שהגעתי לגן השעשועים, היא כבר מצאה חברים חדשים.

שבת שלום.