בכלל לא התכוונתי להציע נישואין.
שלוש שנים יצאנו יחד ולא יכולנו אפילו להזות חתונה. גרנו לנו בתל אביב בדירה קטנה ברחוב דרויאנוב. היינו מאוהבים, ליברליים, שוויוניים ולא יכולנו לדמיין אפילו את הרעיון שרצון המשפחה וטקסים עתיקים יסלילו לנו את האהבה. היה לנו ברור, מעל לכל ספק, שאנחנו יחד כי הלב אומר לנו כך ושאם ישנה את דעתו פשוט נעזוב. המפלצת המרדנית שבנו קבעה שאין לנו שום עניין במוסד שיאגד את התשוקה שלנו, שאין צורך או רצון בגושפנקה דתית והגדרות התפקידים שהיא מציעה ושאם יום אחד נרצה ללכת כל אחד לדרכו אין סיבה שנציגי האלוהים ידרשו מאתנו דין וחשבון על החלטה שלנו. לא שאלנו אף אחד איך ועד כמה לאהוב. פשוט אהבנו. פשוט.
נועה חלמה אוסטרליה. אחרי הטיול הגדול היא ידעה שתחזור לשם בכדי לחיות. היא דיברה על הרעיון ללא הפסק ואני, שרק רציתי להיות איתה ולא הייתי סגור על התוכניות שלי לעתיד, הסכמתי בשתיקה ללכת אחריה. החלטנו לטוס לארצות הברית ולהרוויח קצת כסף במכירת בשמים בכדי לממן את החלום האוסטרלי שקרם עור וגידים במהירות. עבדנו בחנות בשמים קטנה במרילנד אצל קרובי משפחתה של נועה כשדודה שלה, עירית, באה לבקר.
עירית אוהבת לעזור. מאוד. אני חושב שהתיקון הגדול ביותר שמוסד הביטוח הלאומי עשה מיום היווסדו הוא להעסיק את עירית. הרגישות הנדירה שבה לא מאפשרת לה להתעלם מאף מצוקה. לכל פונה היא עונה בחיוך, כשליבה שפוך לרווחה על השולחן ומנסה לחשב כיצד לעזור לו. מעבר לתמיכה השוטפת שלה כמנהלת קבלת קהל בסניף תל אביב לכל הרצוצים והשבורים של הסביבה מידי יום, היא לקחה על עצמה גם להגיע לועדות בכדי לנסות ולעזור, אם רק יזדמן לה, לעוד נזקק או שניים לקבל את המגיע להם. אישה תחת שליחות. כבר כמעט שלושים וחמש שנה.
ועירית, כמו עירית, לא יכלה להתעלם גם מאתנו. בכל הזדמנות היא זרקה הערה על חתונה. טענה באוזנינו שוב ושוב שכזוג נשוי יהיה נח יותר להגר לאוסטרליה מבחינת הוויזות, שכך נוכל להסדיר את התחייבויות הביטוח הלאומי שיישארו מאחורינו בארץ בקלות יתרה, שהמשפחה תשאב כוחות ונחת מאירוע משמח, שבלי טקס מחייב לא נמשיך הלאה ונקים משפחה, שיש משמעות עמוקה להצהרה הפומבית גם פנימה ובעיקר שבכל מקרה במוקדם או מאוחר אנחנו נעשה את הצעד ככה שבשביל מה לבזבז את הזמן?!
אני לא יכולתי, מתוך כבוד גדול, להגיד לה שלדעתי אין לי דרך לפקשש את חיי, שחתונה בטח לא תקבע אם אני מבזבז אתי ימי או לא ושהנדנודים שלה רק מרחיקים אותי מהרעיון. לא רציתי לפגוע בכוונה הטובה שלה אבל נועה התעצבנה. היא מעולם לא אהבה שמתערבים בחייה הפרטיים. נועה דחתה אותה בנחישות וקבעה שההחלטה, לכשתתקבל, תהיה שלנו בלבד וביקשה שלא תציק לנו יותר עם העניין. עירית הנהנה בהכנעה אבל המילה 'לא' מעולם לא גרמה לה לסגת או להתקפל ממה שנראה לה צודק ונכון.
ערב אחד עירית היתה צריכה טרמפ מהקניון לבית ואני התנדבתי להקפיץ אותה. ברכב החשוך, בלחש, היא שאלה אם היא יכולה לדבר בכנות. לי כמובן לא היה אומץ להגיד לה שלא אז אמרתי שכן. בלי קול היא מלמלה רק דבר אחד: "דותן, אני מבינה אתכם הצעירים. את הגישה האינדיבידואלית, את הרצון להישאר עם אהבה וזוגיות מבלי לוותר על החופש וללא המחויבות. אני יודעת שהמחשבות שלך במקום אחר אבל אם אתה רציני לגבי האהבה שלך קח עליה אחריות. תצהיר לעולם שאתה עם האישה שלך לנצח ותראה כיצד נפתח לך שער שלא ידעת שבכלל קיים לזוגיות ואהבה עמוקה. מילה שלי".
מיותר לציין שנועה השתוללה מזעם שנודע לה על השיחה אבל הזרע של עירית כבר קבע שורשים בראשי. הלוחות הטקטוניים של הנשמה שלי שינו כיוון לנצח. שלושה שבועות אחר כך, בפארק טיירונה שבקולומביה, ביום הולדתה ה27, הצעתי לנועה לבלות איתי את שארית חייה עם טבעת קוקוס בשווי חצי דולר. (דרך אגב, היא אמרה לי 'לא', אבל זה כבר עניין לסיפור אחר...)
שבע שנים אחר כך, עמוק באוסטרליה, התגעגעתי בנואשות שהמשפחה שלנו תנדנד לי קצת.
שבוע טוב.
חחח טבעת קוקוס נשמע כמו התחייבות...כתבת נפלא