חיפוש
  • דותן ברזלי

אבא ארך אפיים.

שהיינו קטנים תמיד התווכחנו למי יש את האבא הכי טוב בקיבוץ.


לי היה קצת קשה עם עצמי בוויכוח הזה כי אבא שלי התהדר בכבוד המפוקפק מאוד של 'מנהל החשמליה'. נכון שתמיד אמרו לי שאבא שלי הוא אדם טוב אבל אלו היו מילים ריקות מתוכן, עבורי בכל אופן.


כי לאבא של יאיר היה רכב מפואר מעבודות החוץ שלו, אבא של רועי היה אחראי על הנגרייה ותמיד דאג לעצים בשביל הקומזיצים, אבא של עזרא התהדר בתפקיד החשוב מכל - הרופא של הקיבוץ, אבא של איתמר ניהל את הגד"ש המהולל, אבא של חנוך היה מזכיר כל הועדות כך שאפילו המבוגרים חשבו שהוא חשוב ורק אבא שלי עבד בחשמליה.


אני לא חושב שלשאר החבר'ה היה איכפת אבל לי היה. הוא עבד קשה, שעות על גבי שעות, מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך אבל בעיניי הילד שלי לא ראיתי בו שמץ של תהילה. הוא היה חמור עבודה אפור, שותף קבוע בכל הועדות והאסיפות אבל מעולם לא לקח לעצמו קרדיט. כך שלי לא היה איך לחלק לו אחד.


היום שבו הבנתי שאבא שלי הוא יחיד ומיוחד מאוד היה בעצם לילה. הרבה לפני שכל ילד הסתובב עם שני סמארטפונים היה מכשיר חוגה בודד בכל בית. הייתי אז בכיתה ו'. בקיבוץ, כאילו היה זה נוהל ייהרג ובעל יעבור, הלכו כולם לישון כל יום באחת עשרה וחצי לכול המאוחר. דבר שאומר שאם הטלפון מצלצל אחרי השעה הנקובה סימן שקרה אסון כלשהו.


ובאותו לילה מדובר צילצל הטלפון בשעה שתיים לפנות בוקר. את הצעקות שבקעו מהטלפון יכולתי לשמוע דרך דלת חדר השינה המוגפת ומאותה סיבה שחיסלה את החתול קפצתי גם אני מהמיטה. פתחתי חרש את הדלת וראיתי את אבא עומד ומרחיק את השפופרת מאוזנו. אפוף חבלי שינה הוא ניסה לקלוט כמה שיותר מידע מגיבוב הצעקות שבקע מהאפרכסת. אימי עמדה לידו והמתינה בדריכות להבהרה של המצב. מצדו השני של הקו זעמה אחת מזקנות הקיבוץ. החברה ליימן (בדוי בכוונה).


"אתה לא חושב שזו חרפה?! איך אתה לא מתבייש לחלק לחברים מכשירים שכאלו? למה הטלפונים בקיבוץ הזה אף פעם לא עובדים?! אנחנו עובדים קשה, קשה מידי, בשביל שלא נזכה לתמורה בסיסית הולמת! אתה שומע אותי?! אין לתאר..." "רגע, חנה, אפשר בבקשה לדעת מה קרה?". "הטלפון שלי שוב מקולקל! כל פעם אותו סיפור. קיוויתי שהוא יסתדר מעצמו, כמו בפעמים הקודמות, אבל הפעם הוא נדפק לגמרי. זו חוצפה שאלו המכשירים שהקיבוץ נותן!" "אז מאיפה את מתקשרת?" "מהבית. לאן יש לי ללכת?! אני רוצה שתבוא לתקן אותו מיד." "אבל חנה, אם הטלפון מקולקל איך את התקשרת אלי?" "אתה לא מבין?! הטלפון לא מצלצל! לא משמיע הגה!! אפשר רק להוציא ממנו שיחות. בא לתקן אותו." "איך את יודעת שהוא לא מצלצל? זה לא הגיוני מבחינת..." "לא איכפת לי מה הגיוני לך ומה לא! אתה שומע?! הבן שלי היה אמור להתקשר אלי בשמונה בערב ועכשיו כבר שתיים לפנות בוקר והטלפון עדין לא צילצל. זה נשמע לך הגיוני?!"


אבא נשם שניה וחשב. תמיד הוא חושב שניה לפני החזרת תשובה. הוא הרים לאט את הטלפון, הודיע לה שהוא כבר מגיע, והניח את השפופרת על כנה. אימא שלחה בו מבט תמהה: "אל תגיד לי שאתה הולך לשם?! עכשיו שתיים בלילה! זה ממש יכול לסבול דיחוי." אבא לא ענה. רק שלח בה מבט כנוע תוך כדי פריפת כפתורי חולצת העבודה שלו. "לפעמים אני לא מבינה אותך. אתה לא קולט איזה פראייר אתה?! למה אתה נותן לה להתעמר בך כך? תגיד לה שהבן שלה לא התקשר ובוא לישון." אבא שוב השיב לה בשתיקה. "אתה יודע מה?! לא איכפת לי. תעשה מה שאתה רוצה. ממש צדיק הדור..." פטרה אותו אימי בסרקאזם ארסי שאינו מתאים לה וחזרה למיטה. אבא הסתכל אלי ואמר: "זה בסדר חמוד, תחזור לישון." אבל אני נשארתי להסתכל עליו מתלבש. הוא סיים לקשור את הנעלים, התקרב עלי, נתן לי נשיקה במצח וליווה אותי למיטה. אחר כך לקח את ארגז כלי העבודה שלו ויצא.


אני נשארתי ער במיטה וחשבתי. שכבתי שם וחוותי את כל מכלול הרגשות האפשרי שבין בושה ומבוכה. לא יכולתי להאמין שאפילו אמא חושבת שאבא פראייר. לא הבנתי למה הוא תמיד חייב להתנדב להכל. איך תמיד היה האחרון שנשאר לסדר את חדר האוכל אחרי אסיפות וערבי הווי ועכשיו עוד קם באמצע הלילה לתקן תקלה שכלל אינה קיימת? למה הוא לא יכול להיות הכי חזק בעולם?! פשוט לא לתת לאף אחד לדחוף אותו. ועם התסכול הזה לאט לאט נרדמתי.


בשש בבוקר התעוררתי שוב לשיחת טלפון. הפעם אבא היה יוזם השיחה. והוא היה נינוח להפליא. "הלו, אבי, מה שלומך? מדבר בניה מהקיבוץ. אני מתנצל על השעה המוקדמת אבל רציתי להגיד לך משהו. יש לך שניה?" "..." "אני יודע שזה לא ענייני, אבל אמא שלך ממש מחכה שתתקשר אליה. אם אתה יכול תעשה את זה בהקדם. זה באמת חשוב לה." "..." "לא, לא קרה שום דבר בסגנון הזה. היא פשוט רצתה שאני אתקן לה את הטלפון כי הוא לא מצלצל. היא חיכתה כל הלילה אז אמרתי לה שהטלפון באמת היה מקולקל ושאתה בטח ניסת להתקשר ולא הצלחת. היא יודעת שניסת. היא מצפה לטלפון היום." "..." "על לא דבר. רק תתקשר. יום טוב" סיכם אבא בחיוך וניתק. אני לא חושב שהבנתי כבר אז לעומק מה קרה לי אבל באורח קסם השתנה סדר העדיפויות של חיי. המרוץ אחר הכתרת אבי כטוב מכולם הפך למוץ ברוח. זה היה שלב התבגרות אדיר עבורי. פשוט השלמתי איתו. במלא מובן המילה. שם קנה ממני אבי את הערכתי בו.


כי אולי אין לי אבא עשיר או בוחש בדברים, אולי ידו אינה בכל אך יד כל עושה בו, יתכן שהוא הכי שקט ותם, לא נלחם על כבוד שאפשר לראות, אבל אבא שלי הוא הכי בן אדם מכל האבות.



31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
  • Facebook